קייט ההרפתקנית כוללת קישורי שותפים. אם תבצע רכישה באמצעות קישורים אלה, אני ארוויח עמלה ללא עלות נוספת עבורך. תודה!
שתף בטוויטר
שתף בפייסבוק
שתף בפינטרסט
שתף במייל
אני רוכב בכבישים האחוריים של סיאם ריפ, קמבודיה, בגב האופנוע. ככל שהייתי שמח להיות זה שנוהג, שזה פשוט לא נעשה בסיאם ריפ. הם מעדיפים שהתיירים ישכירו נהגים מאשר לנסות לנסוע בכוחות עצמם.
עם זאת, אני נהנה לחקור מכאן את המקדשים של אנגקור-אני מעדיף להיות על אופניים מאשר בטוק-טוק. על האופניים שלפנינו נמצאת משפחה בת ארבע: אבא שנסע עם ילדה קטנה לפניו, אם מאחור מחזיקה תינוק. רק עוד יום בקמבודיה!
הנהג שלי מנסה להצחיק את התינוק – מנופף אליו, רוקד, מצביע עליו וצוחק. התינוק בוהה, עיניו כמו גולות אובסידיאן.
“אתה אוהב תינוקות?” אני שואל את הנהג שלי.
“כן!”
“גם אני. יש לך תינוק?”
“לא. יש לך תינוק?”
“לא,” אני צוחק.
“בן כמה אתה?”
אה, הנה זה בא.
“עשרים ושש.”
“ACK!” הוא חונק. שנינו צוחקים.
“כן, אני זקנה! אני יודע!” אני אומר.
“עשרים ושניים, עשרים ושלוש טוב ללדת תינוק.”
“כן, זה נחמד.”
“אולי יש לך תינוק בספטמבר,” הוא מציע.
אנחנו גורמים לגידול בום היום, יש לך תינוק בספטמבר? אני יודע שזה מה שהוא חושב. “ישוע המשיח, נקווה שלא,” אני אומר לו.
כשאנחנו נמשכים, הנוף יבש ומאובק כמו הרחם שלי בן העשרים ושש. ואני חושב לעצמי … אני אוהב את חיי. אני כל כך אוהב את חיי. ואני אוהבת שאין בזה תינוק.
האם זה ישתנה מתישהו? אולי. אולי זה לא. לעת עתה? שחק על פלאיה.
קבל עדכוני דוא”ל מ- Katenever מתגעגע לפוסט. בטל את המנוי בכל עת!
שם פרטי שם פרטי
שם משפחה
הדוא”ל שלך בדוא”ל שלך
שלח
שתף בטוויטר
שתף בפייסבוק
שתף בפינטרסט
שתף במייל
